חיפוש

אקספרס של חצות


המתאמן שלי הוא גבר גבר מה שנקרא, חתיך שבנוי לתלפיות, משטרת ישראל יחידה מובחרת, סוג של עוגן סביבתי, גבי בשטח הרעים במתח, יש צורך להוסיף משהו?!

היינו שלושה אחים ואני הייתי בן חמש כשאבא שלי יום אחד עזב את הבית, היה מגיע בערך פעם בחודש אני זוכר שהייתי רץ ברחובות וצורח מאושר "אבא בא אבא בא"  אבל אבא היה מגיע ומיד שוב נעלם את תוך חייו האחרים והם לצערי לא כללו אותנו, אנחנו נותרנו מיותמים, בלי כסף, אמא נותרה בודדה במערכה  התחילה לנקות בתים מהבוקר עד הלילה, אני זוכרת את עצמי ילד מגמגם כבד עם חרדת נטישה מטורפת. לא מבין מה קורה.

הזכרון הבא שלי, אני ילד טוב בן 14, אין כסף בבית באופן כרוני, ובשל כך ללא כל הכנה מראש  אני עובר לפנימיה צבאית "מבואות ים" במכמורת. בתוכי אני גוזל אבוד שלא מכיר את החיים מחוץ לבית של אמא, והנה אני מוצא את עצמי במקום כוחני, פנימיה צבאית שאליה מגיעים חבר'ה "תחתית" מה שנקרא ואני איתם, לא שוכח עד היום הבושה שהציפה אותי כשליד השם שלי בטפסים השונים הופיעה האות ס' – סעד. היומיום שלי הפך למלחמת קיום כוחנית בחברת אותם ילדים קשיי יום, כל מה שהעסיק אותי היה לבנות מעמד ודימוי של חזק וכך לא יתעסקו איתי או יתעללו בי, ביום הייתי מנפח שרירים ובלילה בוכה בסתר לפני השינה ומתגעגע הביתה לאמא ולאחים שלי שגם  דאגתי להם מבחינה כלכלית. התקופה הזו במשך ארבע שנים חרטה בי והותירה משקעים, הרגשתי שאני חי בתוך סרט נע לכל ילד יש מספר, אין יחס, אין ליווי אישי אין יועצים אין מילה טובה, יש סדר יום קשוח וחוקים למלא, ילד מתבגר קשוח מבחוץ ואבוד מבפנים צורח בתוכו מבדידות. אני מביט לאחור ואני מזועזע מהזכרונות האלו.

השירות הצבאי באופן טבעי ממשיך בחיל הים, מבקר בבית של אמא בכל שבועיים, הגמגום עדיין קיים, אבא בנתיים נכנס ויוצא מחיי, הוא מסתבך כלכלית חייב כספים, ואהבת אותו אני שואלת? אהבתי אותו אהבה מטורפת, הייתי כמו גרופי שלו ולו בגלל שלא טעמתי ממנו מספיק.

צבא אני אומרת סוג של חלון הזדמנויות, חברים חדשים, בחורות, פרק חדש בחיים  וכו

כחייל אני חייב להודות שנראיתי טוב, עם המדים והשרירים אבל זה לא שינה כלום מבפנים הייתי אותו בחור סגור, חסר בטחון לחלוטין, הבנות כל הזמן התחילו איתי, אבל הדימוי העצמי שלי היה כ"כ נמוך והחשש שמא אגמגם ליווה אותי הרבה שנים, עם הזמן הפכתי לאגרסיבי, חסר מנוחה, אגו מטורף, נעלב קבוע ממש סדרתי, טיפוס זעפן לא מרוצה מכלום.

אחרי הצבא כהמשך ישיר התגייסתי למשטרה, במבט לאחור זה היה משגה גדול שלי, כיום אני יודע שלא כל נפש בנויה ומסוגלת להתמודד עם כל סיטואציה, הויזואליות שלי שיטתה בי ובסביבתי. אחרי כשלושה חודשים במשטרה הוחלט שאהפוך לסוכן סמוי, כמובן שזה החמיא לי ויותר מהכל רציתי לרצות את כולם, אף אחד לא ידע שלסוכן הסמוי הקשוח הזה למראית עין יש נפש של אפרוח, ועדיין שרוי בתוכו ילד נטוש מגמגם ומפוחד בן חמש.

הסצינות בסרט של החיים הפכו להיות מהירות, מפחידות ומלחיצות אף יותר, חמישה חודשים סוכן סמוי של מחלק הסמים, לומד את שפת הרחוב הייחודית, מתחבר עם נרקומנים, מתערבב עם עולם הפשע, מוכר להם סיפורים, מצד אחד הופך להיות איש אמונם מצד שני  חי בלחצים ופחדים מטורפים לא עוצם עין בלילות, לא אוכל סדיר, כשכבר אוכל טורף ובקושי לועס, מאבד משקל קבוע, לא נושם טוב, מצבי הנפשי מתערער, ישן בבתי מלון לא יכול לספר לאיש, חי כפילות מרגיש צבוע, שקרן, בוגד שמייצג את החוק, אין לימילה יש לי מילה, קונפליקט קבוע  מלווה את ימי ולילותי. בשנות ה -80 המשטרה לא מספקת ליווי שמירה ותמיכה רגשית או פסיכולוגית לסוכנים הסמויים שלה, המערכת בחיתוליה, עושים את הטעויות שעליהם למדו ומתוכם תיקנו. אנדרנלין מטורף לפני כל ביצוע רכישות הסמים, דופק מהיר כל הזמן, משבר הזהות שהולך ומתחדד, סתירה פנימית מתמשכת,  מצד אחד מכוון בכדי להפיל, ומצד שני מנהל בגידה מול אנשים שכביכול התחברתי עמם. הכל נבע מהצורך שלי להוכיח לעצמי שאני מוצלח ואמיץ, חי עם מסיכה, מת מפחד.

אחרי החשיפה ותום המבצע ,העולם התחתון הוציא עלי חוזה, הם לא היו מוכנים לקבל את העובדה שאני שוטר, היו משוכנעים שאני עבריין, ושוב אני חי בפחד שיחסלו אותי, ישן עם אקדח תחת המיטה, שוב תקופת חוסר ודאות.

אחרי תקופת הסוכן הסמוי עברתי לעבוד בבילוש משימתי, היום המשטרה עובדת הרבה במניעה של מקרים מראש, מגיע מידע על חיסול, וכך נערכים מראש ומזהירים גם את הפושעים עצמם.  בזמנו הדברים נראו אחרת בשפה שלנו ניתן לומר שהיו "ביצים" חיינו חודשים על אדרנלין היסטרי, ודקה לפני שהבן אדם התכוון לירות על מישהו בבית קפה, הבילוש היה מתערב באמצע הסצינה, מה שאומר שאני שוב חי בלחץ נוראי שכל רגע מישהו יכול פשוט לירות עלי מתוך התגוננות או בהלה, סכנה קיומית מלווה אותי כל הזמן, שוב במשך 5-6 שנים אני לא ישן, מעקבים מערבים, לא אוכל מסודר אלא חוטף מכל הבא ליד, מעשן כמו קטר, שותה קפה במקום מים, ניתן לומר שהומלס חי יותר טוב ממני.

בשנת 96 שני שודדים נמלטים מזירת הארוע, מתנהל מרדף מטורף, אף אחד לא מוצא אותם ואת הרכב שלהם, הגעתי לבדי לחורשה, שם הם התחבאו, הרכב קלט אותי כשהייתי כחמישים מטר לידם, הכניס לפול גז, אני יריתי לכיוון הרכב הנמלט 2 כדורים, אחד הפושעים נפצע קשה אך לא מת. ניתן לומר שמאותו היום אני הפכתי לחי המת. במשך שנתיים הטראומה הזו לא מרפה ממני אני יריתי בבן אדם לראשונה בחיי, והתמונה לא מפסיקה לרוץ לי בתוך הראש.

בין לבין גבי מתחתן נולדים לו שני ילדים, הם לא ממש זוכים לאבא בילדותם בדיוק כמו שהוא לא זכה, כצפוי הקשר עם אשתו לא מצליח לשרוד את האינטנסיביות של חייו ולאחר מספר שנים הם מתגרשים.

מתחיל קורס קצינים, ביום הראשון לקורס פותח בערב טלביזיה ורואה בחדשות: "השופטת החליטה שהשוטר שקרן והירי לא היה מוצדק"  ברקע של הקורס קצינים גבי עובר משפט מתוקשר וכמובן  חקירות על חקירות, ועננת פחדים  מרחפת מעל ראשו שמא יורשע וגם יכשל בקורס היוקרתי, לאחר כשמונה חודשים הוא מסיים את הקורס בהצלחה,  ובשנת 98 אחרי כשנתיים נסגר התיק מול אותה כנופיית פושעים ללא הרשעה.

כמה שנים אחרי כל הסאגה הזו כאשר הוא מתקדם ומתפקד בתור קצין במחלק הסמים ואחראי על 16 פקודים, מתחיל הגוף להגיב לקצב המסחרר של בעל הבית, לחוסר היכולת שלו לקחת נשימה, לקחת פסק זמן, וגבי מתחיל לסבול מבעיה הקרויה ריפלוקס –  זוהי זרימה של נוזלים, מזון וחומצות בכיוון ההפוך לכיוון התקין,  כלומר מסתם חלש והיצרות הוושט, וכך הבעיה המשיכה להתדרדר עם השנים והתפתחה למחלה חמורה אף יותר הנקראת אכילזיה,  חוסר יכולת של שריר הושט להשתחרר. התכווציות וספזם של הוושט כאשר לסוגר התחתון אין יכולת הרפייה. גבי קיבל הוראות מפורשות מרופאיו לשנות את אורח חייו אבל הוא המשיך לחיות בסוג של חאריקירי ולא האט לרגע את הקצב ואת התכנים.

לאחר סיומה של מערכת יחסים נוספת הרסנית עם בת זוג שנמשכה כמה שנים והאדירה את המלחמות בתוכו, הכיר בשנת 2007 אישה מקסימה איתה הוא חי כבר כמעט 6 שנים, היא עזרה לו למצוא מעט את הרכות וההקשבה פנימה לראשונה בחייו, אך ניתן לומר שזה היה שינוי קוסמטי משום שבמהותו ובדרך עבודתו לא שינה הרבה ובמשך השנים חלה התדרדרות נוספת והתפתחה אצלו מחלה נוספת הנקראת תסמונת ברט, מדובר על דלקת של הוושט הנגרמת לרוב ע"י חזרה של תוכן הקיבה לושט, ועתה התגלו גם תאים סרטניים בוושט. בשנת 2009 עבר בלית ברירה ניתוח,  הוושט כבר לא תפקדה, היה מתעורר באמצע הלילה מקיא דרך האף את האוכל שאכל לפני מספר שעות. הניתוח הקל מעט אך לא עצר את המחלה. הוושט היא כמו אדמה חרוכה והמזון  עדיין מתקשה לעבור, וכמובן להתעכל.

המילה 'סרטן' היוותה את נקודת המפנה בסיפור שלנו וגבי הבין שהגיע העת להתעורר ובגדול, דרך חברה משותפת לנו הגיע אלי כמאמנת להחלמה, ישירות הפניתי אותו לאיבחון אצל אילנה רוגל. כאן חל השינוי הגדול בתפישת עולמי והעצמי שלי, יצאתי ממנה והבנתי איך "הבאתי" הכל על עצמי, בפגישה אחת היא גרמה לי להבין שביחסי "החייל ומפקד" המתנהלים בתוכי נעוצה הסיבה למחלה שהתפתחה עם השנים. הבנתי שחוסר היכולת הכרונית שלי להגיע למצבי הרפייה או לעצור את הטירוף המתגלגל, קשורה ישירות לבעיות הקשות שנוצרו בוושט שלי, כל מערך הבליעה והעיכול מייצגות את האופן בו אני מעכל ומפרש רגשית את המציאות חיי. קיבלתי גם המלצות תזונה שתתמוך בתהליך ההחלמה, כמובן שאין יותר אוכל ש"חוטפים" באיזה דוכן ברחוב, אני אוכל היום מאכלים ביתיים מבושלים אמהיים, יושב, לועס, בולע, ומעכל. נגמרו המרדפים הפנימיים שלי, מגיע למשטרה בכל בוקר עם צידנית קטנה, כמובן שחברי ליחידה חשבו שירדתי מהפסים תחילה, אבל ברגע שהבנתי את מהות ומקור הבעיה הפיזית שלי, שום דבר לא יכל לעצור אותי מלעשות את הדרך חזרה.

במקביל כחלק מתהליך האימון להחלמה של גבי ביקשתי ממנו לכתוב לעצמו מכתב פרידה מדמותו הקודמת, המכתב כל כך ריגש אותי שהחלטתי ברשותו להוסיפו לכתבה.

מכתב פרידה

"נתבקשתי לכתוב מכתב פרידה ממך אבל זה בעצם מעצמי, אתה יודע מה גם אם לא היו מבקשים אני רציתי להיפרד ממך, אולי לא מכולך אלא רק מחלק ממך אותו חלק שאני לא אוהב שעושה לי רע שמאמלל אותי לפעמים, והפעם אני נחוש ואני לא חוזר בי.

היה שלום גבי העצבני שכועס על כל העולם שנוהג כמו מטורף ומגיע ליעדו כאשר הוא כמעט על סף התקף לב, שרב עם חצי מהמשתמשים בדרך כי הם נוסעים לאט מידי, מהר מידי או סתם הם לא באים לי טוב.

היה שלום גבי  הפסימיסט והחרדתי זה שמאבד פרופורציות ונלחץ מכל שטות ונכנס לחרדות מטורפות עד לאובדן האני שלו, לא מסוגל לחשוב בהגיון ומתמחה ביצירת מציאות אפוקליפטית אשר משתלטת עליו לחלוטין.

היה שלום גבי חסר השלווה הנפשית זה שלא מסוגל להינות משקט ומרוגע ומרגיש תמיד שהוא מפסיד משהו אך כשהוא בוחן את חייו לאחרו הוא מרגיש שבעצם הוא לא הספיק כלום.

היה שלום גבי שדואג להרעיל את עצמו עם זבל שאותו הוא מכניס באהבה לתוך גופו ופיו ולא קשוב לאותות שגופו מספק לו למכביר.

היה שלום גבי החולה באכילזיה ו'בתסמונת ברט' אתה נחלת העבר אתה הולך מבלי שוב אני לא רוצה אותך יותר בסביבתי בתוכי.

לבסוף היה שלום גבי הילד שאביו עזב אותו כשהוא ילד וסבל מחוסר בטחון אידי וכלכלי ובנוסף גמגם בטירוף עד למצב של פחד מלדבר.

לסיכום היה שלום אני גם לא אתגעגע אל תבוא לבקר אתה לא חסר לי ואני בטוח שאסתדר טוב יותר בלעדיך, לך חפש מקום אחר לגור בו מפני שאת דמי השכירות שאני גובה היום אין ביכולתך לשלם אז שלום ולא להתראות"

מתוך האנציקלופדיה "על רוח וחומר" מאת אילנה רוגל:

הוושט מהותו הוא מעבר, משלועס האדם את מזונו, ומשעובר המזון בבית הבליעה יורד הוא לוושט אלי שסתום קיבה. משנעצר המזון בוושט הווה אומר, כי בן האדם חושש ממעברים, מעברי מציאות אשר לעיתים חדים הם, במקום להיות רכים ונינוחים, משנתקל בן האדם בהפתעות בחייו, כמו עומד הוא נטוע על מקומו כשמתקשה הוא להחליט ולברור את אשר נכון ומתאים עבורו.

ריפלוקס – שסתום וושט קיבה חלש, זהו שסתום מעברים קלים ונינוחים משמזון עובר בעדו ומגיע אל קיבה, אשר יוצר סדר וארגון כמו זקיף העומד על המשמר ועל פי פקודה פותח הוא שער וסוגר. משזקיף מזדקן אין הוא יכול לפתוח ולסגור שסתום על פי פקודה הווה אומר כי בני האדם אשר סובלים משסתום וושט קיבה חלש, עליהם לדעת לאכול במידה. קיבה אין היא בור ללא תחתית,     אין היא מיועדת לאגירת יתר של רגשות תחושות ומחשבות. אחיזת יתר באלו תיצור את המצב המחליש שסתום ומאפשר למזון לעלות כלפי מעלה. משיוצרים בני האדם מציאות אוגרת אשר אינה יודעת שובע, פוגעים הם בתקשורת פנימית. אלה בני אדם אשר זקוקים תמיד לחום, אהבה ועידוד, ובשל זאת מחליפים חומרים רגשיים בחומרים פיזיים.

כיב קיבה –  בן האדם מעכל את עצמו, הווה אומר כי יוצר הוא מלחמות בינו לבין עצמו, חי הוא חוסר הסכמה תמידית, חי הוא שני קטבים, רצון וצורך, בעד ונגד. משאין הוא אומר את דעותיו ורגשותיו מתבשל הוא בפנימיותו ומעלה הוא תיאוריות והשלכות אלי מעשים הכיצד עליו לנהוג וכיוצא באלה.

כארבעה חודשים אל תוך התזונה שקיבל מרוגל והאימון להחלמה, ניגש גבי לניתוח שנקבע מבעוד מועד, ניתוח להכנסת בלון לוושט על מנת להרחיב את המעבר וכדי שיוכל לבלוע את המזון, כשעתיים לאחר שהורדם העיר אותו הרופא ושלח אותו הביתה לדרכו, גבי נותר המום ושאל את רופאו אם הניתוח כבר הושלם? והמנתח אמר לו:  לא ביצענו ניתוח משום שהמעבר פתוח ולא היה צורך בניתוח, הכל נראה תקין.

אני אישית לא אשכח לעולם את הטלפון שקיבלתי ממנו ושמעתי אותו שואג משמחה ברקע ואותי מצטרפת אליו לשאגות הצחוק והאושר כאשר הבנתי מה הוא מספר לי לגבי ביטול הניתוח.

עכשיו מספר שבועות קדימה בבית קפה אנחנו יושבים ונזכרים בסצינות מתוך הסרט של חייו על מנת אוכל לכתוב לכם את הסיפור, סרט רווי כאב המדבר תחילה על נטישה של אב המשפחה שנגררה לנטישה עצמית קשה, גבי המשיך בעצם את מה שאביו עשה בעצם רק החמיר עם עצמו אפילו יותר.

כיום גבי בריא, רגוע מבחוץ וגם מבפנים, נעים לו עם עצמו, לסביבה שלו טוב איתו,  הוא אוכל כמו שצריך, שוחה קבוע, עושה יוגה, דברים שמעולם לא עשה בשביל עצמו, הילדים שלו שגדלו בנתיים לא מכירים את אבא שלהם הוא אומר לי בחיוך ענק. כל חיי קיבלו תפנית של 180 מעלות, הבת זוג שלי אומרת שקיבלה חבר חדש, לפני שבועיים לקחתי אותנו לפיקניק בחורשה מהממת בצפון עם מפה ובקבוק יין, זה משהו שלא היה קורה בעבר. אני מלא תובנות, בכל מפגש חברתי מתגודדים סביבי כולם  רוצים לשמוע את מוצא פי, אני יושב נינוח מדבר שוטף נותן עצות על אהבה עצמית, אורח חיים בריא, ובעיקר מפוייס עם עצמי.

69 צפיות
  • Facebook - White Circle

לימור תמיר

054-7640649

goodday1500@gmail.com