top of page

למות כל פעם קצת בשביל לחיות

כל פעם אחרי שזה עובר כבר אני חושבת על למה זה ?! שאני צריכה כמעט למות כדי לתפוס בכל פעם מחדש את החיים בשתי ידי, לבחור שוב ולרצות מחדש לחיות אותם, כי לא משנה כמה חוכמה וכמה ידיעה וכמה התפתחות ומודעות, בכלל לא פשוט כאן, ונושא החיים עומד במבחן הרבה יותר מהנראה לעין. אז למה זה צריך להיות למשל כאב כרוני מתמשך שגומר לי חודש בחיים, אני כבר לא הולכת מרוב כאב במפרקים, צריכים להוריד לי את החזיה בלילה ולעזור לי להרים את המכנסיים בבוקר, אשכרה בית אבות שלא נאמר צעד מההוספיס. אני יורדת במדרגות הנוסעות של חיי כמו שירדתי פעם ברכבת התחתית בלונדון, לא האמנתי על גובהו של העומק, כמה קלסטרופוביה יש תחת האדמה ותמיד מעניין עד כמה עוד אפשר לרדת אל תוך ליבת כדור הארץ. אז מסתבר שמי שסובל מפסוריאזיס, עלולה להתלקח אצלו דלקת מפרקים חולפת או להפוך חלילה לקבועה, הכרתי לאחרונה את זו החולפת וזה הסתיים אחרי חודש עם 2 זריקות והופה חזרתי לגרסה הטובה שלי תוך שעה, יצאתי מהלופ כמו צרחתי וצרחתי בתוכי, התלוננתי על כל מה שיכולתי, הכל היה רע לתפארת וטראח, טיק זריקה אחת, טק זריקה שנייה, התאפסתי. (וולטרן וקצת סטרואידים) ברגע אחר של החיים זו יכולה להיות תאונת דרכים ביום חורפי כשטנדר נכנס בדלת הנהג, מכה כזו שמועכת את המכונית החדשה ואף לא שורטת אותי, כלום נאדה. אבל אני מבינה בשבריר שניה שתוך רגע הייתי יכולה לאבד את חיי. או פשוט להיות נכה על אמת. הבנתי שעד אותה תאונה חייתי בגירסא שלי שלא מספקת את הסחורה שאני מצפה ממני, אני אפילו מאוכזבת ממני (בעיקר בעניינים פיזיים טרשתיים אם אני עייפה למשל או לא מצליחה ללכת למרחקים) אחרי 15 שנה עם טרשת נפוצה מתוכם 13 שנים ללא טיפול תרופתי – במקום לומר הייי שאפו בכל רמה, כל הבריאות הנפלאה שלך והכל "רק" מעבודת מודעות תודעה ותזונה. חוצפה שאני מעיזה להיטפל אלי, כן תכירו, זוהי גרסת האם החורגת שחיה בתוכי. אבל נחזור למכונית מודל 2022 שאני בתוכה והיא מתעופפת באוויר כמו טווס ממתכת, דופקת פירואט ונוחתת בצד הכביש. אחרי ההלם, בדיקת ומישוש איברים ראשונית אני ועצמי, המשטרה והאמבולנס מגיעים, הצוות מלווה את הסלברטי הנוכחית ברחוב להיכנס פנימה ולשכב, אה אז ככה זה נראה אמבולנס מבפנים אני חושבת לעצמי כשמודדים את לחץ הדם, את בסדר שואלים אותי? כן כן אני עונה שומעת את קולי קצת מרחוק, מצב הזוי, סצנה קצת משונה בסרט של חיי, כזו שמנערת אותי בבת אחת ממערכת היחסים העכורה שניהלתי עד רגע לפני התאונה בתוכי, מצב שבא לומר, הי יו מאדר פאקר, או שתחזרי לחיות אתך בטוב, בגירסא שאת אוהבת ונעים לך אתך או שתעופי קיבינמט. למחרת קמה לבוקר חדש ומצחצחת שיניים בתחושת הודיה עמוקה לעובדה שדרך האפליקציה בנייד שלי זו של IHERB אני יכולה להזמין את משחת השיניים שאני כ"כ אוהבת, כי בכל מדינת ישראל לא נמצא הטעם המדויק שרציתי לרפרש את הבל פי, אבל איזה יופי שאני יכולה להשיג אותה וכל תוסף מזון שאילנה ממליצה לי בתקווה שיתמוך בי בכל סאגה שאני מייצרת. תכלס אפליקציות זה חיי החומר במיטבם ואני זוכה לחיות בתקופה המשוכללת הזו. אחרי כל משבר, מתחילה לבצבץ ולטפס שמחת חיים קטנה וחמודה שכל כך התגעגעתי אליה, אלי, אל ההומור שלי, לצחוק המתגלגל על כלום ושום דבר, ככה לצחוק כי זה כיף חיים. עדי ויובל רוקדות בסלון הבית, אני מביטה בהן ומרגישה שוב את הלב שלי, מצלמת ומתעדת אותן הרבה כדי לגעת ולהמחיש את היופי שבחיים ככל שניתן, לכסות קצת על כל החרא שקורה מסביב. אני יושבת בשירותים הרבה מעבר לזמן שצריך, אחרי שמעלה פוסטים של יאיר ומיירטת פוסטים של הומופובים, אני מביטה בצילומים של עדי ויובל, חושבת על כך שעד גיל 40 בכלל לא שיערתי שיש מצב שאשב יום אחד בשירותים של איזה בית ואביט בתמונות של המשפחה שבניתי לי. אחרי מצבי קיצון כאלו, אני נוסעת במכונית שתוקנה ושרה לעצמי, זה בדרכלל התקווה 6 עם השיר שאומר "הכל עוד לפני" או ג'יין בורדו, "תל אביב זה אני ואת" וברור שזו תמיד עדי שאיתי, ואם אני בגרסת חו"ל שלי ואני שרה באנגלית, תאמינו או לא, ריהאנה זה שמה באמריקה ויש לה איזה שיר שאני משוגעת עליו לוחץ לי על כל הכפתורים LOVE ON THE BRAIN וסוף סוף הן מגיעות הדמעות שמנקות את חלונות הנשמה שלי, מרגישה אושר על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו בי השדים, על פרידה נוספת מאזור הנוחות שלי, הכאב. זה חודש שכרטיס האשראי שלי מגהץ הופעות מוסיקה, סטנד אפ, מוזיאונים, מסעדות עם טעמים שיש רק לעולם הזה להציע. תופסת אותם את חיי בשתי ידיי, מציתה שוב את תשוקתי להקשבה לדיאלוג, לרכות ולשקט. אני מצליחה על אמת לחוות את הרגע ולהבין שוב למה בעצם הגעתי הנה, מבינה היטב את הזמניות של הסיפור שלנו כאן, אנשים מתים כל הזמן ולאחרונה זה מרגיש שאפילו יותר, בחצי צחוק אני אומרת לי: תירגעי, גם את בסוף תמותי. ואנ'לא באמת חייבת מדי פעם קצת למות, כדי לרצות שוב לחיות.


(הפוסט נכתב במקור בעמוד הפייסבוק שלי )


4 צפיות
bottom of page