חיפוש

שוקולד מריר


אבא, בן עשרים ושלוש היית, הקרם דה לה קרם של הפלמ"ח כשדויד בן- גוריון בחר בך להיות שומר הראש האישי שלו, למשך שנים ארוכות. היית מאושר וקראת לו "הזקן", הערצת אותו , אהבת אותו, כיבדת, ירדת איתו לשדה בוקר, עלית לישיבות הכנסת בירושלים, טסת  לחו"ל למפגשים רמי המעלה של שנות החמישים והששים, נשמת לידו, סעדת איתו, בעיקר שמרת עליו, ולא הפסקת להתגעגע אליו עד סוף חייך שלך,

אני מספרת לך את זה ומקווה שמאי שם אתה רואה ושומע אותי עכשיו,

העסקה המפוארת כללה ליווי אחת לשבוע שבועיים, של אשת ראש הממשלה הגברת פולה בן- גוריון עם המכונית הממשלתית למספרת "דיאמנט" ברחוב בן יהודה בתל- אביב, שם פגשת לראשונה את אהבת חייך.

אם פולה עוד הייתה בחיים, היינו שומעים שהיא אומרת שבזכותה אתם התחתנתם, אהבת את הנערה הזו כמו שאף פעם לא אהבת, עם משרה רמה כזו בין ידיך, ונערה יפה ומוכשרת כמוה בזרועותיך, הרגשת על גג העולם, חלמת בהקיץ וידעת שאתה פשוט מאושר.

16 לינואר 1958 היה לילה ארוך ושמח, ליל כלולותיך.

מעלם לאיש, מנערה לעלמה, קניתם דירה, ענת נולדה ראשונה ואחר כך הגעתי אני, היית משאיל את המצלמה של משרד הביטחון, ובשבתות מעמיד אותנו ואומר : "תעמדו יפה" , ומנציח את תמונת האושר שלך. יום אחד אבא, זה נגמר, פוףףףףף נעלם.

"הזקן" כבר נשאר בשדה בוקר, אהבת חייך אהבה כבר איש אחר,תמונת החיים השתנתה, וכולנו  על אוטומט התחלנו לתרגל הגדרות חדשות: אימא היא אישה גרושה, אנחנו בנות להורים גרושים, רק אתה מפורק לגורמים, משרד הביטחון שלח אותך לחו"ל לתקופת התאוששות, ואני זוכרת שחזרת לי אבא שפוף, עצוב, מכונס, ומובס.בכל פעם שנפגשנו הרגשתי את תחושת ההחמצה שליוותה אותך, כואב ושותק, ובעיקר רוב הזמן מתגעגע , כביכול אבד הטעם לחייך.אבא שלי, אהוב ליבי, גיבור ילדותי, ספגתי ממך אחריות, יושר, ערכים, וחום רב הענקת דרך האוכל הטעים שבישלת, הרגשתי תמיד כמו שארית קטנטנה של אושר, מחייך שלך שאבדו, ממבטך ניבטה האהבה אך גם ההחמצה.

16 בינואר, שנת 2003 ענת, גלית ואני לידך, אכן לילה ארוך של פרידה זה היה, נפטרת מכאביך וייסוריך הרבים, אבל בינינו אבא, מת בפנים, כבר היית שנים.

המנהיג הכי גדול שקם כאן בחר אותך כשומר ראשו, השומר ראש מספר 1 במדינה היית , ורק עליך לא שמרת אבא, את נשמתך הפקרת בתוך חדרי ליבך החשוכים מאור ושמחה, ויתרת לאורך הזמן על הרוח עד שהגוף אמר די.

כארבעים שנה היית די מאושר, ובשלושים הנותרות הלכת וחלית בהדרגה, התפרקות משפתחינו גרמה לך עצב, תחושת אובדן וכשלון פנימי, גם אם לא אמרת דבר, הרגשתי אותך כבוי.

אין אחד שלא אהב אותך אבא, תדע שאהבתי אותך הכי בעולם גם כשלא היה לך מצב רוח, קראו לך דוביד במקום דויד כי חיפשו דרך להתקרב להיות על יד המוסדניק הקשוח, רק אתה לא רצית להיות לידך,

נישאת שוב והקמת משפחה, נולדה לך בת נוספת – גלית, ושוב היה לך בית פיזי,  ועדיין  גם שם לא נתת מקום לנשמתך לחגוג את החיים, היית עסוק בטרדות  הקטנות, צמצמת את קשת עיסוקיך, ממילא שום דבר לא ישווה למה שהיה לך פעם, אז מה בעצם הטעם …

לפעמים ביוזמתי היינו יושבים לטורניר שש בש, רציתי אותך ככה בארבע עיניים מולי, הייתי שואלת אותך במכוון על הימים עם "הזקן", ואז היו נוצצות שוב עיניך , אני נהנתי כל- כך לשמוע אותך מדבר בהתלהבות על גולדה מאיר ("תגיד אבא היא דיברה איתך פעם?")  על דיין ("אבא ראית אותו פעם בלי השחור הזה על העין"?) ושאר האגדות המהלכות מהימים המאושרים שלך, אהבתי לראות אותך נזכר, מספר צוחק ושמח, המשכתי לספר לך בדיחות היית דומע מרוב צחוק, זה מילא אותי באושר גדול.

מתוך האנציקלופדיה "על רוח וחומר":

"הסוכרת מייצגת את האדם אשר אינו יודע להמתיק חייו,עסוק בכורח ובהכרח, ומרירות תמידית על כל המתקיים, אדם זה עסוק בשפיטה ובביקורת ומייחס חשיבות רבה מידי אל  השלילי במציאות חייו, אין הוא מתייחס בדרך ברורה ומובנת אל כל החיובי, מתוך כך נוצרת מרירות פנימית,כעס ,דחייה,ובעיקר שנאה עצמית על חוסר היכולת להתמודד, זקוק האדם למילה טובה ולתחושת שייכות.אדם אשר אינו יכול ליצור מתיקות פנימית בכוחות עצמו, חווה קיבעון, עקרונות בלבד מפעילים דרכי חייו והפנטזיה משמשת בסיס להתמודדות עם מציאות אשר אינה קלה לעיכול, כך נוצרת מחלת הסוכרת."

אבא מתוק שלי, שוקולד מריר, כפי שלא הצלחת אתה להמתיק לעצמך ולו במעט את חייך, כך לא נותר סיכוי רב שהלבלב שלך יצליח לתפקד ולהתמודד עם סוכר.

תזכור שם למעלה בכל פעם שתביט אלי כאן למטה בכדור הארץ ,

שעבורי היית האבא הכי מדהים בעולם, ושבחרתי בך גם בקפידה עוד לפני שהגעתי לכאן ושאמנם אני לא בן גוריון אבל עשית יופי של עבודה איתי ובמסגרת התנאים שנוצרו שמרת עלי הכי טוב שאפשר, הנני כאן.

תדע שהיית הקלף הכי חזק ומוחץ שהיה לי ביד בתור ילדת חוץ בקיבוץ במהלך שנות השבעים,

לצד הילדים והנכדים של דור המקימים, למשמע סיפורי הגבורה של חומה ומגדל על ייבוש הביצות  על חורשת האיקליפטוס, על הלילות שקפצו מתוך השיחים לגרש ערבים שרצו לגנוב תרנגולות וכבשים…

כשחבריי לקבוצה היו מסיטים את הראש לכיווני במבט השחצני של:

ומה את עשית בשביל המדינה?!

מה יכולתי לומר שנולדתי ברמת אביב?  כמה אידיאולוגי זה יכול להישמע שגרתי מול תיכון אליאנס, כשאתם כאן הקמתם את המדינה….

בנונשלנטיות של גיל עשר שלפתי שאבא שלי היה השומר ראש של בן גוריון הגדול, אוטומטית קיבלתי טפיחה על השכם וחותמת הכשר מתנועת הנוער העובד והלומד לדורותיו,

בביקורים שלך צעדתי לידך בשבילי הקיבוץ בזקיפות יתרה ובגאווה ממלכתית מחויכת, בהליכה מוקפדת שמשדרת: שימו לב כאן כולם, ששומר הראש של בן גוריון מלווה אותי ברגעים אלו…לכיוון החדר אוכל!!!

ברור לי שאם היית חי היום הייתי מנסה לפחות להראות לך את הדרך שלי,

והייתי חופרת לך על דפוסים ואמונות שיוצרים מחלה בגוף,

מרוב לחץ שיש לבת שלך טרשת נפוצה היית בטח אומר לי כמנהגך, " נו בחייך אל תבלבלי בביצים…העיקר שאת מרגישה טוב"

אני יודעת שיש משברים שחוצים את חיינו ולעולם לא נוכל לחזור להיות מה שהיינו לפני שהם קרו,  אנחנו לא אמורים לחזור להיות מה שהיינו – רק ללכת

קדימה ולנסות לקרוא את סימני הדרך והשיעורים השונים שאנו מזמנים לחיינו,

מחלות לא מגיעות משום מקום…הן נוצרות, בתת מודע, בקפידה ובהתמדה.

כשרמת הסוכר בדם שלנו גבוהה יש צורך לבדוק עד כמה ולמה?

עלתה רמת המרמור והשיפוט הפנימי שלנו באותה התקופה, ושם לטפל במקור הבעיה שתוצאתה –  המרמור,

להצליח ולראות את הקשר הישיר בין התנהגות אמונות ודפוסי חשיבה לאורך שנים לבין המחלה שנוצרת בגוף.

ערימת כדורים, ותרופות שמורידות את הסוכר כלומר מטפלות בסימפטומים,   ישאיר אותנו בחיים ברמה זו או אחרת אך לעולם זה לא יטפל במקור המחלה, סבל הוא קודם כל רגשי ולאחר מכן מתורגם למימד הפיזי.

שתי הערות:

*לא מדובר כאן על סוכרת נעורים (סיבות שונות ואחרות למחלה זו)

*לגבי התפיסה שמחלה עוברת במשפחה מהסיבה הגנטית,  יש לדעת  שהגנטיקה היא רגשית ועוברת בתפיסות ובחינוך הקוגניטיבי, הגנטיקה היא אופציה על פי פרשנות רגשית של האדם.

תודה לאבי האהוב שהיווה לי השראה לכתיבת הפוסט הנוכחי.

148 צפיות
  • Facebook - White Circle

לימור תמיר

054-7640649

goodday1500@gmail.com