חיפוש

שושקה, שם זמני

עודכן ב: 2 יונ 2019


פוסט נוסף בו אני קצת 'מרכלת' איתכם עלי ומספרת איך הכל נקשר לתפישת עולמי, איך אנחנו יוצרים ללא מודע את המחלות שלנו, ומנגד מחוללים הבראה דרך מודעות ותודעה.

'מחלה היא יצירה' מתוך האנציקלופדיה – 'על רוח וחומר' מאת אילנה רוגל

והנה אני בגיל הזה שבילדותי חשבתי שכבר מתים בו, בת 50 ומשתוקקת לבואה של שוש'קה שלנו. כל כך הרבה שנים שאלו אותי, איך זה שאני לא רוצה להיות אימא? ואני עניתי ללא היסוס, שפשוט לא.

יש לך כ"כ הרבה מה לתת ולהעניק, את תהיי אימא מדהימה וכו'

ואני : לא, לא תודה.

למה? כי אני פוחדת, משותקת!

ממה את פוחדת? אני יודעת שזה נשמע קצת 'קוקו' אבל אני מפחדת פחד מוות והלוא מהו פחד מוות אם לא הפחד פשוט לחיות. אז כן אני נמנעת, אני לא חייבת להיות אימא, מה קרה? אימא אחת פחות בעולם, אפשר לחשוב איזה להיט החיים כאן בכדור הארץ עם כל הפסיכים שמגיעים לכאן, מה שנקרא 'עזבו אותי באימא שלכם', לא רוצה מהדבש ולא מהעוקץ. וכך עם השנים הסכמתי עם עצמי יותר ויותר ומצאתי שלווה בהחלטתי.

בסוף 2004 הכרתי את עדי שהיתה בת 27 ולי מלאו 40, היא לא רצתה ילדים וזה התאים לי בול! כשהקשר התמקם מעט והבנו שנישאר יחד מעבר לסופ"ש אחד, התחלנו לראיין אחת את השניה, מכיוון שעדי הבינה שאני לא כ"כ בענין של ילדים שאלה – מה יהיה אם יום אחד היא תרצה ילדים? כאחת שנפרדת בממוצע אחת ל – 3 שנים מבנות הזוג שלי, עניתי שאין בעיה בכלל ואם נהיה יחד (?!) בגיל שהיא כבר תרצה ילדים, אני ארתם לענין ואקים איתה משפחה (אהה בחלומות) המשפט הזה הרגיע אותי ואותה שגם ממנה והלאה היתה האמהות באותן השנים.

אחרי שנתיים וחצי יחד, הגיחה לתוך הקשר שלנו טרשי, הלוא היא הטרשת הנפוצה שנמצאת ברקע חיי, (כיום אני בריאה, והסיפור על הטרשת נמצא בפוסטים הקודמים בבלוג).

בגיל 30 כל מה שענין את עדי היה שנחיה בניו יורק והיא תוציא תואר שני, תרוץ בסנטרל פארק, ותחיה את החיים הטובים. מידי פעם בשיחות סלון על ילודה, כולם דיברו סביב, ואני ציחקקתי לי בכיף בתוכי – איזה זווג משמים שתינו, איך יכול להיות מצב כ"כ מושלם שהבת זוג שלי גם לא רוצה ילדים, וכך נפליג יחד בספינת האהבה שלנו, נישן לילות שלמים כל החיים, נטוס לחו"ל כשיבוא, ובכל פעם שנגיע לבראנצ' המשפחתי, נמשיך לרחם על אלו ש"אכלו אותה" עם איזה ילד זב חוטם מצווח ברקע, בנתיים גם נחליף קריירות כאלו ואחרות ונעשה מה בראש שלנו, בקיצור שיחוק!

קצת אחרי שחזרנו מניו יורק, עדי שכבר גדלה והפכה בת 33 פצחה בוקר אחד: אם עברנו את ניו יורק, נוכל לעבור את הכל כבר ביחד. אז יאללה לימי, הגיע הזמן ואני רוצה להיות אימא!

אהה אה אההה אאא…אהאה –נחבט לו אט אט עולמי הפנימי, בקול חלוש וגבוה מתמיד שאלתי: אבל למה?? מה אימא עכשיו?? מה רע לנו?? מה נהיה פתאום?? את בטוחה?? אולי את סתם… תחשבי שוב.. מה חסר.. אולי יעבור לך

והיא עיניינית כתמיד הכריזה: כן אני בטוחה לגמרי, יש לי שני תארים בכיס, רציתי לחיות בניו יורק ועשיתי את זה, אנחנו בריאות, מתפרנסות, ואין מה לחכות…צריך להתחיל לברר איך עושים את זה.

לא אלאה אתכם בכל הפרוצדורה שמתחנו אותה כמו מסטיק ביום חמסין, רק אציין שאחרי דיונים רבים של כן אבא או לא אבא, כן תורם או לא תורם, פתוח או סגור…הוחלט על בנק הזרע בארצות הברית, ואימא של עדי הודיעה לנו בשמחה שהיא 'קונה' את הנכד/ה.

6 פעמים רצופות כמעט חודש אחר חודש , נסענו לתל השומר לעבור הזרעה – וגורנישט! לא נקלט שום כלום… מתוסכלות, ובעיקר עדי שלא מורגלת ב "כישלונות" פנינו לאילנה רוגל, האישה שכל בעיה פיזית מוצאת אצלה במוח את הכתובת הרגשית המדויקת ביותר בכל הקוסמוס הזה! המסר מאילנה היה ברור וצלול, עדי צריכה לעבוד על הסכמה פנימית, כי בנתיים אין הסכמה, –  עדי רוצה, ובאותו זמן גם לא רוצה מספיק – אי אפשר כן ולא ביחד – המסר הפנימי כפול ומבלבל – ואם כך טישטוש לא ימגנט זרע לביצית, היא צריכה ליצור התעגלות פנימית, כרגע הרחם 'שפיצית' מידי,  יש להפוך את האנרגיה הזיכרית וההישגית שלה לאנרגיה מערסלת, אימהית, אנרגיה כזו שמזמינה מישהו להתגורר בתוכה 9 חודשים,        כל עוד זה לא יקרה לא תהיה קליטה!

ואכן היא הכינה את עצמה ואותי חודשים רבים לקליטת ההריון, שינתה את ענפי ספורט בהם היא עסקה לפחות 'גבריים', הכל נהיה יותר איזי גואינג, הכינה לוח חזון ממנו בקעו תמונות של תינוקות, נשים הריוניות, לסביות 'תוצרת חוץ' מביטות בילדיהן בערגה אמהית, כמו כן הקפידה על תזונה שתמכה בעיקר בהתרככות שלה, בחיבור לקשב פנימי, הרבה ירקות כתומים, ירקות שורש כמו גזרים בטטות על הבוקר כתמיכה בשאקרה השניה המדברת על יצר ויצירה, צריכה של  חלבונים מהחי ומינרלים, חומרים ותדרים אנרגטיים מהם ניתן לבנות 'מיכל' מטאפיזי רעיוני שיתממש במציאות החומר למיכל פיזי כרחם 'מארחת', ברקע התנגנו יצירות מוסיקליות בסולם רה שאקרה שניה, תדרים שמסייעים לקליטה ובעיקר להשרשה.

אחרי הפסקה של שנה וחצי מאז שנסיונות ההזרעה שלא צלחו, הגענו שוב לרופא במכבי שהדגיש בפנינו שעדי תהיה חייבת לקחת טיפול הורמונלי, היא מצידה כמובן לא הסכימה, והרופא אמר שבכך היא מותירה 3% סיכויים לקליטה של הריון, וחבל על הכישלון הנוסף, נותרו 2 מנות מתוך 8 שרכשנו.

במשפט שהוכן טוב מבעוד מועד, היא ענתה לו : שה – 3% שלו זה ה 100% שלה – והיא יודעת שהיא מוכנה! הרופא חייך בעצב מוסתר ובנימוס מוקפד וכך נפרדנו ממנו לשלום. בקיץ של 2014 הגענו שוב לתל השומר לנסיונות המחודשים, ועל הפעם הראשונה שוש'קה נקלטה! עכשיו אביב 2015 ושוש'קה שלנו צפויה להגיע בימים הקרובים.

לפני מספר שנים התחלנו עם התהליך הזה של שוש'קה, נסיעות לתל השומר הלוך ושוב, בדיקות דם ומעקבי זקיקים מכאן ועד מעבר להרי החושך…התחלתי להרגיש כאב חד בעין שמאל שלי, העין שבה קרה ההתקף הראשון של התפרצות הטרשת בזמנו. (פגיעה בעצב הראיה)

כמובן שהתקשרתי לאילנה, וזו כהרגלה מיקדה אותי ישר ולענין: תעני לעצמך על כמה שאלות כגון:

על איזו מציאות את מפחדת להסתכל בעיניים? לאן את מפחדת להישיר מבט? האישון הוא כמו צמצם של מצלמה, היכן את מצמצת את ראייתך ב'תמונה הרחבה'? מה את מסרבת לראות? היכן את רואה יותר מדי, ומה את כלל לא רואה? האם את הרועה של חייך?

ביננו, באותו רגע, עוד לא היה לי מושג על מה היא מדברת.

התיישבתי לכתוב ולאחר מספר דקות זה התחיל לצוף ובגדול. ההתעסקות בהבאת ילד לעולם, הידיעה שתוך שנה אני מחוייבת ואחראית על חיים של אחרים, מה שניסיתי בכל מאודי להמנע ממנו, אותו הפחד שקבור עמוק בתוכי ומנהל אותי שנים רבות, ניצב שוב מולי. המשכתי לכתוב והבנתי בדיוק לאיזו מציאות היה לי קושי להסתכל בעיניים,

בהמשך הבנתי שאין מקום יותר לנבואות הזעם שלי, נכון שבעבר הייתי  עלולה ליצור מציאות בה אני לגמרי 'מוחקת' ומהי מחיקה עצמית אם לא סוג של 'מוות' (?)  אגב, זוהי בדיוק התנהלות שיוצרת כעס פנימי המוביל להתקף טרשתי. כלומר, הפחד התת מודע שלי שנים רבות, היה בעצם מעצמי ולא מילדים, ההימנעות מהבאת ילדים – שמרה עלי מפני.

במרכז מגדלור (אשר הוקם ע"י אילנה רוגל בשיתוף עם עדי ואיתי) 'ניזכרים' המשתתפים בקורסים,         בסיבה היחידה שנשמה בכלל 'יורדת' לכדור הארץ, הסיבה היא: התפתחות רגשית. התפתחות רגשית מתרחשת (מה לעשות) רק דרך חוויה רגשית, אין ספק שאולי הגדולה מכולן היא חווית ההורות לילד, משום שמדובר כאן על אהבה ללא תנאי, זו שמעמידה אותנו באופן יומיומי מול נושא הגבולות שלנו ובכלל, אהבה היחידה שמסוגלת לגרום לנו להרחיב את ליבנו ולהכיל כל 'סוג' של ילד שלנו, מעבר לציפיות שלנו, ולתפישות השכליות שמובילות אותנו.

ניתן בהחלט להגיע לכאן ולהחליט ש 'הפעם' אני לא יולד/ת וכורכת את חיי סביב גידול ילדים – כי לא מתאים לי, ומימוש עצמי רגשי ניתן לחוות בדרכים שונות ואחרות. אחרי הכל זהו עולם בחירה רגשי חופשי, אבל להמנע מחוויה כאשר הסיבה היא בעצם פחד – זה כבר סיפור אחר לחלוטין.

ברגע שכל זה התבשל בי, התחבר והתבהר לי – הכאב בעין נעלם ולא חזר מאז אותה תקופה.

לצד התובנות מהרוח, הגעתי באותו השבוע למחלקת טרשת בתל השומר, בכל אשר נוגע לטיפול הסימפטומטי בחומר, כבודה של הרפואה במקומה מונח, המומחית לעצב הראיה שבדקה במיטב ה'טלסקופים' שלה את האישונים שלי, אמרה אחרי דקות ארוכות שרואים שהיה איזה משהו קטנטן אבל הוא חלף ולא התפתח, היא לא ידעה להסביר מה זה היה, אבל אני כבר ידעתי וזה מה שחשוב בעצם. ההבנה שאנחנו עשויים מ 'רוח וחומר' היא ההבדל העצום בין להבין כל 'מחלה' או תקלה פיזית עם המסרים המדויקים שלה, וכמובן ניתן גם להתנהל על ידי המחלה בחוסר אונים ולטפל רק בסימפטומים.

שוש'קה (שם זמני) היא פרי אהבה, ציון דרך בחברות רבת שנים ועצומת מימדים, מסמלת אהבת חיים ביני לבין האימא השניה שלה.

אני מחכה לך מאוד שוש'קה שלי, אני מודה שכאן כבר המילים 'קטנות' מדי, תדעי רק שאני כבר לא פוחדת, סומכת עלי, עליך, על עדי, שתינו עברנו במשך שנים תהליך מדהים כ"א בדרכה שלה עד שהגענו אליך, יחד.

כל מה שקורה ועוד יקרה תמיד יהיה חלק ממסע הלמידה שביקשנו לעצמינו. כדור הארץ הוא כדור חוויה – ואם כך, הזמן קצר והחוויה מרובה.

בתאריך 7/4/15 נולדה, יובל פלד תמיר –  במזל טוב.

67 צפיות
  • Facebook - White Circle

לימור תמיר

054-7640649

goodday1500@gmail.com