לס-ביט / מאת לימור תמיר
חיזור, ריצוי, פסגות, תהומות, ריגושים, אהבות, בדידות, שיגיונות, אובססיות, שיגעון, געגוע עצום וכמיהה אינסופית לשייכות. כתיבה אותנטית עם הרבה הומור עצמי. לימור תמיר חיה עם קונפליקט כרוני בתוכה, סוחפת ונסחפת, עד שבגיל 42 עוצרת את עצמה בחריקת בלמים: טרשת נפוצה.
בעקבות מפגש משנֶה חיים עם מי שהפכה למורת הדרך שלה, אילנה רוגל, היא מגישה לנו ספר מרתק עם תובנות מרחיקות לכת על מהותנו ומערכת היחסים בינינו לבין עצמנו.
לימור תמיר היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, מנהלת את 'מגדלור – מרכז ליישום תוכני רוח וחומר' משנת 2011, בת זוג של עדי ואימא של יובל.
קוראים משתפים
קראתי את הספר באבחה אחת. נשימתי נעתקה, התרגשה, נחנקה. היה לי לעונג!!
תודה שנתת כזו מתנה לעולם ושחלקת את מסעך בחומר לטובת כל כך הרבה אנשים, שוודאי מחפשים את הדרך לחיות את חייהם באותנטיות וסיפקת להם הצצה עמוקה ללא פילטרים לחייך. שתזכי לחיות את המשך חייך במסע זה בהתפתחות מודעות ותודעה מהסוג הזה והלאה. והכי הכי אשמח למצוא זמן בהמשך לשבת איתך על הספר הגאוני הזה. נהדרת שאת!!!!
קראתי את הספר בשקיקה ובגמיעה אחת. ואני מתכוונת להתחיל לקרוא אותו מחדש ועוד פעם ועוד פעם. יש בו כל כך הרבה רבדים ועומקים. אינסופי ממש. נשאבתי לתוכו בסקרנות ופליאה איך עשית את החיבורים. חייך אכן כמובטח, מטלטלים, מעניינים ומספקים תכנים לעשרה סרטים לפחות. אך באותה נשימה, זכית להתנסות, לחוות, ליפול, לקום, ללמוד ולהתממש בפעימה זו באינספור נסיונות וחוויות שהפכו אותך למי שאת. הספר כתוב באופן מרתק ונגיש כל כך שגרמו לי לדמוע, לחייך ולא להיעצר אף לרגע. כל כך הרבה כנות, פשטות ואמת יש שם שזה מופלא ומרגש.
הספר מעולה .. לקחתי ליד ולא עזבתי עד שסיימתי .מסע מעורר התפעמות.❤️
סיימתי כעת לקרוא את לס- ביט. קראתי בנשימה אחת, צללתי ולא הרגשתי איך הזמן עבר. רכבת הרים של רגשות ואפילו בכיתי פעמיים: בדו שיח שלך עם בתך יובל ״אז אמא תדעי שמשולש זה הכוח הכי חזק בטבע״. ובקטע שאת כותבת ״ מאמינה בעצמי ויודעת בתוכי שאני לא מסכנת אותי...״. מברכת על שיצא לי ללמוד עם עדי המדהימה ודרכה הכירה לי את מרכז מגדלור ואילנה הגאונה ודרכה ״פגשתי״ אותך לימור. תודה על חוויה מופלאה, מרגשת, שנונה ומעוררת השראה. תמשיכי במסעך המופלא ותמשיכי לפגוש את עצמך באור גדול. אקרא את הספר שוב והפעם אמרקר❤️
לימור יקרה,
לימור, תודה רבה על הספר המדהים שלא עזבתי אותו מהרגע שנכנס לביתי. ספר עמוק, חכם, שנון, מצחיק, חושפני ומרגש ובעיקר נותן לנו הקוראים את ההבנה המלאה ל״איך נראה מסע״ בפעימה הזו. מסע ולא משא. משמעות המפגשים, ההשתקפויות, הריגושים. אני גאה בך על הפעמים שבראת את עצמך כל פעם מחדש. גרמת לי להאמין שהכל אפשרי ושכל הדלתות נפתחות ככל שאנחנו מתקרבים למי שאנחנו. מי יתן ורבים רבים יקראו ויפנימו את תודעת המיאלין והאמהות הפנימית.י💕❤️
ספר מרתק ומרגש, כתוב ומנוסח בצורה שמי שמכיר אותך יודע שאלו מילים רק שלך! אנשים שיש להם חיים מעניינים תמיד אומרים שהם צריכים לכתוב ספר על החיים שלהם, והנה את הגשמת חלום וסיפרת בצורה מופלאה את מסע החיים המרתק שלך ונראה שכל מה שעברת, החוויות, הטלטלות, הריגושים, האכזבות וההרפתקאות המטורפות היה שווה רק בשביל להיות מאושרת בדיוק כמו שאת היום תודה על ההקדשה" ❤️
את ערב השבת שלי ביליתי בקריאת הספר המדהים שכתבת, לא הרמתי את הראש עד הדף האחרון כולל התודות.
"..בקיץ של 1979 אני בת 15, משתכשכת כל היום בבריכה, קופצת ראש, צוללת מצד לצד. פתאום, משום מקום קולטת שאני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהמצילה החדשה בבריכה. איימי, מתנדבת אמריקאית בת עשרים, אטרקציה בקיבוץ.
המצילה הממגנטת מספרת לי שהיא LESBIAN וש'באמריקה יש הרבה לסביאנס'.
טרם הגענו למילה הזו בשיעורי אנגלית, אני מפשפשת במצבור המילים שקיימות בראשי.
אולי כמו שיש קתולים, יהודים ופרוטסטנטים יש גם לסביאנס, אני מהרהרת.
'תגידי, איימי, מה זה לסביאן?'
'לסביאן זו אישה שאוהבת נשים, אני אוהבת נשים, יש לי בנות זוג, אני חיה ושוכבת עם נשים', היא מפרטת.
יש תמונה בשחור־לבן ממלחמת העולם השנייה – פצצת אטום נוחתת על הירושימה. ככה בדיוק זה נוחת לי על המוח: ב־slow motion, אין סאונד, כמו אחרי בום של תאונה, ואחר כך יש את השקט המצמית עד ששומעים מרחוק את הסירנה של האמבולנס.
מביטה באיימי, ולראשונה בחיי אני מחסירה פעימה. הלב שלי נשמט, צונח וחוזר למקומו. אני מסתכלת על המצילה ובתוכי טובעת.
מבינה שאני מאוהבת בה מכף רגל ועד ראש. אני לס – ביט".
מאמרים
ראיונות
