חיפוש

אגו- דל או מגודל

לאחרונה הגיעה אלי מתאמנת עם גידול במוח וכשמדובר על מוח, הטרשת שלי ישר פוקחת עין תורנית, רושמת ומתרשמת. נקרא למתאמנת שלי דנה ונחזור אליה בהמשך.

השיחה שלנו החזירה אותי בפלאש לילדות שלי. בערך מהיום הראשון שלי כילדת חוץ בקיבוץ (גיל 8 וחצי), 'עבדתי' בניסיון להיות חלק מהקבוצה. הצורך בשייכות ובעיקר הצמא לאישור סביבתי השתלט על כל חלקה טובה של ילדותי. הכי רציתי להיות כמו! ואני 'שומו שמיים' נולדתי בכלל בעיר - איך אצליח ליצור שייכות אולטימטיבית לקבוצה? מצד אחד בשביל להצליח להיות כמו האחר, היה צורך לטשטש את הגרסה הקיימת. וכך התחלתי להתלבש, לדבר, לחשוב ולזמזם לעצמי במוח:


"חולצה כחולה והיא עולה בלי שום ספק, על כל העדיים."


מצד שני, זה של נישמתי - עלו קולות אחרים, איך? אמצא את הייחוד שלי ואצליח להגדיר את האינדיבידואל שלי בתוך כל האיחוד והמאוחד הזה.

לפעמים, מספיק אדם אחד בילדות ש'רואה אותך' וזה כבר עושה את כל ההבדל. נורית פלג, היא זו שראתה אותי!

נורית היפה, הייתה המורה הנפלאה שלנו להתעמלות. היא קלטה את הכישורים הספורטיביים והצורך שלי לבלוט, היא העניקה לי את התנאים והבמה. בת 11 הייתי כשהתאהבתי בה ובאתלטיקה קלה.

בשנת 1976 ההכנות שלי לאולימפיאדת מונטריאול היו בעיצומן - שבועות רבים רצתי והתנשפתי בשדות הכותנה, במטע התפוחים, קיפצתי מעל כל בלטה, גיגית ושיח, טיפסתי על עצים ודפקתי ספרינטים מקצה אחד של הקיבוץ לקצהו השני. היו שאמרו "ווילדה חיה – (פרא אדם) ביידיש ואכן הייתי בלתי ניתנת לעצירה.

בעיני רוחי, נורית פלג ואסתר רוט שחמורוב גיבורת ילדותי, רצות לצדי מאמנות ומעודדות אותי. אני זוכה באולימפיאדה במדליית הזהב. הקיבוץ כולו מריע לי, מאמץ אותי לליבו, בחדר האוכל, אני שיחת היום, מפה לפה כולם אומרים בגאווה "היא משלנו"!!

טוב כידוע את מונטריאול פספסתי, אבל התקיימו תחרויות בסביבה הקרובה ועמן הגיעו תשואות, מדליות, הכרה והערכה רבה במושגים מקומיים. בתוך הסימביוזה הבלתי גמורה שלי עם רעיון הקולקטיב, כספורטאית מצאתי מעט מהייחוד והשונות שלי, זה הציל אותי.


לפני החופש הגדול של כיתה ו', נורית פלג האגדתית, הכריזה על תחרות ריצה באולם ההתעמלות. אנחנו רכונים על 6 -רגליים - בירכיים - וידיים על הרצפה.

פרצתי ב'טיסת על חלל', השגתי את כולם ופתאום דרכתי בעוצמה עם הברך שלי על אגודל יד ימין שלי שנשברה על המקום . כמו בסרטי דיסני, חגו מעלי כוכבים ושמעתי ציוצים... הלך החופש הגדול. האגודל שלי מגובסת מחוברת ליד.

הקונפליקט שלי בין ביטוי אישי לבין התמזגות עם חוקי המשחק של הכלל נמשך שנים רבות. זה התחיל עם האגודל, המשיך למערכת העור שאמונה על גבולות ואחרי 30 שנה, עצרתי אחת ולתמיד עם טרשת נפוצה. מאז יש לברך ולומר שחישבתי מסלול מחדש וכל השאר היסטוריה.

מי שלומד/למד במרכז מגדלור אצל אילנה רוגל, יודע שכל איבר ומערכת בגוף מייצגים ראשית רעיון פילוסופי רגשי לפני שבכלל נוצר הגוף הפיזי.

האגודל מייצג את רעיון האינדיבידואל

מתוך ויקיפדיה - "אינדיבידואליזם – זו תפיסה שנוצרה בתקופת הרנסנס שבה הפרט נתפס כיחידה העומדת בפני עצמה. הקהילה והכלל הם לא המרכז אלא האדם הוא המשמעותי והחשוב. הפרט הוא ייחודי, אוטונומי ועצמאי. בתפיסה זו כל אדם רואה את עצמו כבעל ערך והוא קובע מה נכון בשבילו ועבורו. עמדה זו רואה בחופש המחשבה ובחופש הביטוי של הפרט כחשובה יותר מהאינטרס של הכלל והקהילה והכלל לא נמצאים במרכז"

האגודל שמייצג את האינדיבידואל הוא חלק מקבוצה בת 5 אצבעות. הוא מתפקד כאצבע אך נפרד ושונה משאר חברותיו. תביטו בכף היד שלכם ופתאום זה יראה כ"כ ברור.

אילנה רוגל, אומרת שמבחינת האלוהות לא היה שום טעם לברוא עולם בו כולנו נהיה זהים. איך נתפתח אם נהיה כולנו דומים?! לכן כל אחד מאתנו מגיע עם רמות יצירתיות שונות, כישורים, ייחודיות ומקוריות. הציפיה או הניסיון להיות כמו... מתנגשת בתכנית הנשמתית שלנו.

זוכרים את דנה מתחילת הפוסט, היא הגיעה אלי עם גידול במוח...אבל שנים לפני זה התמודדה עם גידול עקשן ומכאיב באגודל ידה השמאלית.

הגידול היה ככ עמוק בתוך במעמקי אגודל (יד שמאל), נותחה שלוש פעמים כי הגידול שב וחזר. שנים של כאבים בלתי נסבלים.

ביקשתי ממנה לכבוד הפוסט הזה לתת את הדוגמא הכי משמעותית שהיא יודעת שבכך ויתרה על עצמה וביטלה את האינדיבידואל שלה.

מיד ענתה בצורה חד משמעית:

" ברור אני יודעת בדיוק איפה ומה. החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי היה להיות – פסיכולוגית! מגיל קטן ראיתי אותי בעיני רוחי מטפלת באנשים".

ואיפה הייתה הבעיה אני שואלת?

המשפחה שלי התנגדה נמרצות, היה אף איום של נידוי, אח"כ גם בן זוגי התנגד שאהיה פסיכולוגית".

למה ?

"כי יש כבר כמה פסיכולוגים (שרוטים) במשפחה הקרובה והרחוקה ובכך טענו שמיותר עוד פסיכולוגית אחת במשפחה."

שנים רבות ביטלו את רצוני והקשו עלי מאוד, לא הסכימו לסייע במימון של לימודי התואר לפסיכולוגיה. שנים רבות ביכיתי בתוכי את הוויתור הזה על עצמי".

הנשמה לאורך כל הדרך מאותתת ומסמנת לדנה דרך האגודל השמאלי שלה שהיא מבטלת את הביטוי הרגשי של אישיותה בכך שמתכופפת מול משפחתה.

ואיפה הרצון שלה? החלום שלה, המימוש שלה?

הפחד מאי שייכות לקבוצה/למשפחה ולאחר מכן בזוגיות.. אלו הן תפישות שכליות לקויות שמשתלטות על רצון הלב, הנשמה שלנו מביטה מהצד, מצקצקת בלשונה והיכן שרשומות אופציות להתעוררות ושינוי - היא מממשת אופציה/תזכורת בצורת גידול, מחלה, תאונה וכו.

אחרי שנים כשתמה פרשת האגודל היא קמה בוקר אחד עם ראיה מוגבלת בעין.

הבדיקות מעלות שיש גידול במוח!

מלימודי כירולוגיה היא מבינה את הקשר בין הגידול שהיה באגודל לבין הגידול בראש.

במקרה שלה, מבחינה רפואית נאמר לה שהוצאת הגידול מסכנת אותה. אם כך מה שנותר זה להחזיק אצבעות ולקוות שיצטמצם מעצמו. אחרי 3 שנים התחיל שוב לגדול ולהתפשט והראיה בעין התדרדרה מאוד.

לעתים אנחנו מובילים את עצמינו ללא מודע אל עבר מבוי סתום, בכך שלרפואה לא יהיה פתרון עבורנו! אנחנו דוחקים בנו לצאת אל עבודת מודעות ותודעה שתחולל את הריפוי.

דנה עברה אבחון אצל אילנה רוגל והגיעה אלי לאימון, יצאנו אל עבודה רגשית ובמפגש השלישי, בישרה לי בהתרגשות שיש ימים שלמים בהם ראייתה שבה אליה והיא רואה טוב. נראה שדנה עלתה על דרך המלך שלה. בעוד מספר חודשים תעבור MRI נוסף ואנו מקוות שהתוצאות יבשרו שהגידול הולך מצטמצם ונעלם.

ממרומי שייכותי לעצמי ולקיחת אחריות על חיי ובחירותיי, ידוע לי היטב שלא קמים בוקר אחד עם טרשת נפוצה ולא מתעוררים פתאום עם גידול במוח. מדובר על שנים של נתק פנימי בין העצמי ברוח לאני בחומר, כאשר המחלות יוצרות צמתים בהן נוכל לעצור, ללמוד את עצמינו ולהתחיל לחיות אחרת.

זה יכול להתחיל שנים קודם במשהו ממש קטן, למשל כמו אגודל...

הנשמה בקשר כל הזמן, מכוונת ומדייקת אותנו - רק להקשיב (פנימה).

178 צפיות
  • Facebook - White Circle

לימור תמיר

054-7640649

goodday1500@gmail.com