שנה שעברה נפגשנו פעמיים בעניין תהליך החלמה. לצערי היא לא המשיכה לבוא. על פניו ללא קשר למחלה שלה, ציינה בפני שנורא מפריע לה שהבת שלה כל כך שמנה והיא לגמרי חסרת אונים בנדון. שאלתי, מה זה אומר שמנה? כמה עשרות ק״ג מיותרים היא ענתה לי. הסברתי לה ששומן כעיקרון מייצג עמידה במקום, התבצרות, שומן אינו טרנספורנטיבי- כלומר, אין תנועה ובכך אין התפתחות. כשאנחנו עומדים במקום ולא משתנים, לא משנים גישה, עמדה, דעה זמן רב מדי זה עלול אצל חלק מאיתנו להתגלם בגוף הפיזי בשומן מיותר.
מכיוון שהילדים שלנו הם שיקוף שלנו, כמו להביט במראה (ראי) הצעתי לה לנסות ולבחון היכן היא עצמה עומדת במקומה ולא זזה? היכן היא מתבצרת בחיים שלה? מה הבת שלה בעצם משקפת לה? איזו תפישה לגבי עצמה מעכבת אותה, היכן היא חייבת כבר לנוע ולהתחדש?
בתוכי ידעתי במדויק היכן היא לא זזה עשרות שנים, איזו התנהלות בינה לבינה חוסמת אותה ואת החלמתה. שוחחנו על זה והיא אף הסכימה איתי, אך איני יכולה לרפא אף אחד, יכולה רק לעורר/לאורר מחשבה מזווית אחרת, לכוון ולשקף בתקווה שהאדם מולי יוביל את עצמו לשינוי המיוחל.
לצערי הרב, התהליך שלנו לא נמשך והיא הלכה לעולמה לפני מספר חודשים . היא הייתה אהובה כ"כ ע"י עשרות ואף מאות אנשים ובכל זאת, כל עוד חסרה הייתה את אהבתה ללא תנאי לעצמה, לא היה סיכוי לריפוי.
אתמול באיחולי שנה הטובה הרבים, קיבלתי הודעה ממכרה משותפת שלנו שסיפרה לי שהבת של המכרה שלנו ז"ל , מתארחת אצלה בחג ועדכנה אותי שהיא השילה ממשקלה יותר מ 50 ק"ג מאז שאמה נפטרה. וואו, חשבתי לעצמי על השיקוף המדויק בין האם לבת.
במרכז מגדלור, מתוודעים לחוזה נשמה ומבינים את משחק התפקידים על במת החיים בין ההורים לילדים ובעץ המשפחתי כולו.
אילנה רוגל, אומרת שה"ילד" הוא ילד רק במובן הפיזי אך בהיבט הנשמתי הוא ממש לא ילד, אלא נשמה עתיקה ותיקה שחתמה חוזה התפתחות רגשית מול הוריה ושאר המשפחה. בשפה פשוטה, בתאטרון של כדור הארץ התפאורה בנויה ממראות (ראי) בחלוקת התפקידים נקבע שתפקיד ההורה מייצג אהבה ללא תנאי לילדיו. ותפקיד הילד/ה לפתח את ההורה. "אני אגדל אותך ואדאג לכל צרכייך הרגשיים והפיזיים את/ה כילדי או ילדתי תפתחו אותי בכך שבהתנהגותכם תשקפו לי אותי והתנהלותי".
כל אתגר שהילדים שלנו מביאים אל קדמת הבמה ומניחים עליה זרקור, נועד לפתח אותם אבל בתקופת הילדות עדיין השיקוף משרת מאוד את ההורים. (מבעיות קשב וריכוז, בעיות תקשורת, חרם בכיתה, מלך הכיתה, נשיכות בגן, קושי בביטוי, אלימות, מחלות ועוד אלפי דוגמאות של חיי היום יום שלנו) יש להביט פנימה אל עצמינו ולראות היכן מתקיימת חריגה וחריקה באותו הנושא ביננו לבין עצמינו. הילדים שלנו משקפים לנו בחוץ את המציאות הפנימית שלנו. את היחסים שלנו איתנו. כשאנחנו משתנים, הם בהתאם. אנחנו מתפתחים והבעיה "שלהם" מצטמצמת ובמקרים רבים אף נפתרת. כן וכשאנחנו מודעים ומאוזנים שמחים ומסכימים איתנו, הילדים שלנו מתוקים ונפלאים בהתאם.
לפני שנתיים קיבלנו פעמיים באותו שבוע ווטסאפ מהגננת על כך שיובל נשכה ילדים בגן. אחרי שיצאנו מההלם והאלם שגם המתוקה התמימה לכאורה שלנו נושכת בראבק! הבנו עדי ואני את התוקפנות שניבטה מתוכנו בשיח הביתי באותם ימים ואז הבת שלנו מדייקת אותנו ומשקפת לנו את התוקפנות שלנו ונושכת בגן. כמובן שתיקנו על המקום את השיח ביננו והילדה מאז לא מזיקה לסביבתה יתר על המידה .
במקרה שפתחתי בו ״תפקידה״ של הבת כמשקפת לאמה הסתיים כאשר האם הלכה לעולמה. אם כך, אפשר כבר להיפרד מהמשקל המיותר ולהמשיך מזווית שונה את מסע חייה. אז מה אני מאחלת לנו ? שבשנה הזו יותר מתמיד נשכיל להביט על המראות שפיזרנו סביבנו ובעיקר על ילדינו דרכם נוכל להבין מה ביקשנו לפתח בתוכנו.
שנה טובה תש"פ