לס-ביט / מאת לימור תמיר
חיזור, ריצוי, פסגות, תהומות, ריגושים, אהבות, בדידות, שיגיונות, אובססיות, שיגעון, געגוע עצום וכמיהה אינסופית לשייכות. כתיבה אותנטית עם הרבה הומור עצמי. לימור תמיר חיה עם קונפליקט כרוני בתוכה, סוחפת ונסחפת, עד שבגיל 42 עוצרת את עצמה בחריקת בלמים: טרשת נפוצה.
בעקבות מפגש משנֶה חיים עם מי שהפכה למורת הדרך שלה, אילנה רוגל, היא מגישה לנו ספר מרתק עם תובנות מרחיקות לכת על מהותנו ומערכת היחסים בינינו לבין עצמנו.
לימור תמיר היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, מנהלת את 'מגדלור – מרכז ליישום תוכני רוח וחומר' משנת 2011, בת זוג של עדי ואימא של יובל.
קוראים משתפים
בשעה 17:30 נכנסתי לסניף הדואר בעיר מגוריי. לא עברה חצי שעה ועברתי למקום אחר.
נסחפתי לחייך, התרגשתי, דמעתי וצחקתי. מצאתי את עצמי בתוך הטקסט לא פעם ולא פעמיים. חזרתי וקראתי קטעים אחדים שוב ושוב כדי שישארו בתוכי.
לא הצלחתי להניח, אפילו לא לשניה. עד עכשיו.
תודה לך על השיתוף, הפתיחות והחוכמה הגדולה ובעיקר על רוחב הלב והאהבה שפורצת מכל אות.
זה לא סתם ספר, זה text book לחיים.
כיף גדול.
תודה!!!❤️
ספר שכולו חוויה, מעורר מחשבה ונשמה, תודה לימור יקרה על שלקחת אותי לטיול במחוזות ובנופים משקפים ומשתקפים, תודה על הצלילים הקולות הריחות והתנועות העולים מן הכתוב באופן ציורי וגאוני, המתאר עולם קסום, דרך חיים, התובנות והפרשנות שלך מעוררים התרגשות השראה ואהבה לדרכך ולדרכי. ספר חובה בכל תוכנית לימודים, ספר מקדם לימוד אימון החלמה... אין לי ספק שהוא הולך להיות רב מכר בכמה שפות. אני שמחה שהכרנו לפני שנים ומודה על האפשרות להכיר יותר דרך הכתובים אותך ואותי.
לימור, יש בך עוצמות אדירות, זה מרגש שלאורך כל חייך משכת אנשים מדהימים שהושיטו יד, פתחו ונפתחו ונשארו לאורך כל הדרך. ממש עושה חשק להכיר כל אחת ואחד מהם, היכולת שלך ליצור כל פעם מחדש את חייך ודרכך באומץ וכשרון רב, מעוררים השראה ושפתך הקולחת והאותנטית לא מאפשרת להוריד את הספר מהיד. חוצמזה בחיים לא הייתי מנחשת את הפרש הגילאים בינך ובין עדי. והספר הזה הוא בהחלט גם מחווה אדירה לאילנה ומיגדלור, חוץ מהמחשה מופלאה של הדרך, גם לאישיותה הקשה לעיכול מרחוק ופותחת הלב מקרוב. תודה לך❤️
טוב...אז אחרי השיעור היום, מקלחת וארוחת ערב, אמרתי אולי אקרא איזה פרק.. כרגע סיימתי את הספר, פשוט לא יכולתי להניח אותו.
לימור, תודה רבה על הספר המדהים שלא עזבתי אותו מהרגע שנכנס לביתי. ספר עמוק, חכם, שנון, מצחיק, חושפני ומרגש ובעיקר נותן לנו הקוראים את ההבנה המלאה ל״איך נראה מסע״ בפעימה הזו. מסע ולא משא. משמעות המפגשים, ההשתקפויות, הריגושים. אני גאה בך על הפעמים שבראת את עצמך כל פעם מחדש. גרמת לי להאמין שהכל אפשרי ושכל הדלתות נפתחות ככל שאנחנו מתקרבים למי שאנחנו. מי יתן ורבים רבים יקראו ויפנימו את תודעת המיאלין והאמהות הפנימית.י💕❤️
טוב...אז אחרי השיעור היום, מקלחת וארוחת ערב, אמרתי אולי אקרא איזה פרק.. כרגע סיימתי את הספר, פשוט לא יכולתי להניח אותו.
לימור, יש בך עוצמות אדירות, זה מרגש שלאורך כל חייך משכת אנשים מדהימים שהושיטו יד, פתחו ונפתחו ונשארו לאורך כל הדרך. ממש עושה חשק להכיר כל אחת ואחד מהם, היכולת שלך ליצור כל פעם מחדש את חייך ודרכך באומץ וכשרון רב, מעוררים השראה ושפתך הקולחת והאותנטית לא מאפשרת להוריד את הספר מהיד.
חוצמזה בחיים לא הייתי מנחשת את הפרש הגילאים בינך ובין עדי. והספר הזה הוא בהחלט גם מחווה אדירה לאילנה ומיגדלור, חוץ מהמחשה מופלאה של הדרך, גם לאישיותה הקשה לעיכול מרחוק ופותחת הלב מקרוב.
תודה לך❤️
לימור יקרה,
סיימתי כעת לקרוא את לס- ביט. קראתי בנשימה אחת, צללתי ולא הרגשתי איך הזמן עבר. רכבת הרים של רגשות ואפילו בכיתי פעמיים: בדו שיח שלך עם בתך יובל ״אז אמא תדעי שמשולש זה הכוח הכי חזק בטבע״. ובקטע שאת כותבת ״ מאמינה בעצמי ויודעת בתוכי שאני לא מסכנת אותי...״. מברכת על שיצא לי ללמוד עם עדי המדהימה ודרכה הכירה לי את מרכז מגדלור ואילנה הגאונה ודרכה ״פגשתי״ אותך לימור. תודה על חוויה מופלאה, מרגשת, שנונה ומעוררת השראה. תמשיכי במסעך המופלא ותמשיכי לפגוש את עצמך באור גדול. אקרא את הספר שוב והפעם אמרק
"..בקיץ של 1979 אני בת 15, משתכשכת כל היום בבריכה, קופצת ראש, צוללת מצד לצד. פתאום, משום מקום קולטת שאני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהמצילה החדשה בבריכה. איימי, מתנדבת אמריקאית בת עשרים, אטרקציה בקיבוץ.
המצילה הממגנטת מספרת לי שהיא LESBIAN וש'באמריקה יש הרבה לסביאנס'.
טרם הגענו למילה הזו בשיעורי אנגלית, אני מפשפשת במצבור המילים שקיימות בראשי.
אולי כמו שיש קתולים, יהודים ופרוטסטנטים יש גם לסביאנס, אני מהרהרת.
'תגידי, איימי, מה זה לסביאן?'
'לסביאן זו אישה שאוהבת נשים, אני אוהבת נשים, יש לי בנות זוג, אני חיה ושוכבת עם נשים', היא מפרטת.
יש תמונה בשחור־לבן ממלחמת העולם השנייה – פצצת אטום נוחתת על הירושימה. ככה בדיוק זה נוחת לי על המוח: ב־slow motion, אין סאונד, כמו אחרי בום של תאונה, ואחר כך יש את השקט המצמית עד ששומעים מרחוק את הסירנה של האמבולנס.
מביטה באיימי, ולראשונה בחיי אני מחסירה פעימה. הלב שלי נשמט, צונח וחוזר למקומו. אני מסתכלת על המצילה ובתוכי טובעת.
מבינה שאני מאוהבת בה מכף רגל ועד ראש. אני לס – ביט".
מאמרים
ראיונות
