



לס-ביט / מאת לימור תמיר
חיזור, ריצוי, פסגות, תהומות, ריגושים, אהבות, בדידות, שיגיונות, אובססיות, שיגעון, געגוע עצום וכמיהה אינסופית לשייכות. כתיבה אותנטית עם הרבה הומור עצמי. לימור תמיר חיה עם קונפליקט כרוני בתוכה, סוחפת ונסחפת, עד שבגיל 42 עוצרת את עצמה בחריקת בלמים: טרשת נפוצה.
בעקבות מפגש משנֶה חיים עם מי שהפכה למורת הדרך שלה, אילנה רוגל, היא מגישה לנו ספר מרתק עם תובנות מרחיקות לכת על מהותנו ומערכת היחסים בינינו לבין עצמנו.
לימור תמיר היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, מנהלת את 'מגדלור – מרכז ליישום תוכני רוח וחומר' משנת 2011, בת זוג של עדי ואימא של יובל.

קוראים משתפים
קראתי את הספר בשקיקה ובגמיעה אחת. ואני מתכוונת להתחיל לקרוא אותו מחדש ועוד פעם ועוד פעם. יש בו כל כך הרבה רבדים ועומקים. אינסופי ממש. נשאבתי לתוכו בסקרנות ופליאה איך עשית את החיבורים. חייך אכן כמובטח, מטלטלים, מעניינים ומספקים תכנים לעשרה סרטים לפחות. אך באותה נשימה, זכית להתנסות, לחוות, ליפול, לקום, ללמוד ולהתממש בפעימה זו באינספור נסיונות וחוויות שהפכו אותך למי שאת. הספר כתוב באופן מרתק ונגיש כל כך שגרמו לי לדמוע, לחייך ולא להיעצר אף לרגע. כל כך הרבה כנות, פשטות ואמת יש שם שזה מופלא ומרגש.
תודה שנתת כזו מתנה לעולם ושחלקת את מסעך בחומר לטובת כל כך הרבה אנשים, שוודאי מחפשים את הדרך לחיות את חייהם באותנטיות וסיפקת להם הצצה עמוקה ללא פילטרים לחייך.
שתזכי לחיות את המשך חייך במסע זה בהתפתחות מודעות ותודעה מהסוג הזה והלאה. והכי הכי אשמח למצוא זמן בהמשך לשבת איתך על הספר הגאוני הזה. נהדרת שאת!!!!
הסיפור שלך גרם לי לרצות ולצאת קצת מהקונכיה שלי, לא לפחד ולהגשים חלומות. זה עורר בי השראה שאפשר גם למשל- לעבור לתקופה מסויימת לצד השני של כדור הארץ, רק כי זה אפשר.
פשוט מדהים, מדהים, מדהים.
גורם לי לחשוב שכל אחד צריך לכתוב ספר על חייו, זה יכול לגרום לאחרים להבין אותו יותר לעומק. מה שכן- שיהיה להם בהצלחה לכתוב סיפור חיים מרתק כמו שלך.
קיצר, אני מחכה להקרנת הבכורה של הסרט.
איזה ספר מדהים!!!
איזו מתנה פרטית עבורי ואיזו מתנה כללית לעולם כולו!!!
זה סיפור של אופטימיות , של אהבה , של תקווה, של שמחה, סיפור הצלחה אמיתי!!!
שבו גיבורת הספר מצליחה הכי בגדול שיש:
בלי האשמות, בלי רגשות אשם, בלי הטחות, בלי כעסים, בלי מסכים, עם לקיחת אחריות מלאה עם הסתכלות עמוקה פנימה עם הבנות ותובנות עם שימת דגש על הטוב !!! את מאירה לנו הקוראים: דרך, דרך חדשה שיש בה הרבה רוך, הרבה חמלה, הרבה אהבה.
לס-ביט, זה התחיל בהתרגשות, פיניתי זמן אמיתי והתחלתי לקרוא -התרגשתי, במיוחד מהעובדה שאת ישבת וכתבת את עצמך, כמה אומץ לימור. בהמשך התחושה הפכה לאי נעימות, הרגשתי שאני פולשת לחיים הפרטיים שלך, למקומות שלא תמיד היו קלים עבורך, אומץ כבר אמרתי? להביא את הכל מזוית לא מתקרבנת, וואו. אח"כ התלהבתי, חייכתי, איזה הספק, כמה מעניין, איזו תלבושת ססגונית בחרת איזו התמודדות, חתיכת סיפור.
ואז סיימתי. מודה שצבט, רציתי שיהיה ארוך יותר, אבל זו לא את.. לימור כמו לימור. מתומצת, חד, בועט וקולע בלי לבלבל ת'מוח.. מסר ותובנות.
המניפסט של לימור
זה עתה סיימתי את הספר המדהים שלך.
יישר כח. כל הכבוד על האומץ לספר בפרטים מדויקים ולא מעיקים את סיפור חייך.
לא מובן מאליו.
בכתיבה שלך יש ביטוי סוחף שגרם לי להיות בכל התחנות שלך, בכל הסיטואציות והיו לא מעט. יכולתי לדמיין אותך, את המיקום, את הדמויות הרבות ללא קושי.
המון תוכן רלוונטי וממוקד, לא מעייף.
גם כשהיו רגעים לא פשוטים הכתיבה היתה קלילה.
ביטוי פשוט ומובן מקריאה ראשונית מבלי לחזור על הקריאה כדי להבין שוב.
לימור היקרה,
לא זוכרת מצב בתקופה האחרונה שנהניתי כל כך לקרוא ולהזדהות עם כל פסיק שכתבת!
את נדירה בעיקר ובזכות היכולת שלך לעשות את השינוי התפיסתי שאני כל כך מתקשה לעשות אבל הספר שלך הוא חתיכת תזכורת תמידית.
זה ספר שיכול להיות מורה נבוכים של ׳איך לחיות עם טרשת נפוצה באופן בריא״
איזה כיף שהחוזה הנשמתי שלי הפגיש ביננו וכמה את משמעותית בשינוי התפישה שאני עושה בחיי.

"..בקיץ של 1979 אני בת 15, משתכשכת כל היום בבריכה, קופצת ראש, צוללת מצד לצד. פתאום, משום מקום קולטת שאני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהמצילה החדשה בבריכה. איימי, מתנדבת אמריקאית בת עשרים, אטרקציה בקיבוץ.
המצילה הממגנטת מספרת לי שהיא LESBIAN וש'באמריקה יש הרבה לסביאנס'.
טרם הגענו למילה הזו בשיעורי אנגלית, אני מפשפשת במצבור המילים שקיימות בראשי.
אולי כמו שיש קתולים, יהודים ופרוטסטנטים יש גם לסביאנס, אני מהרהרת.
'תגידי, איימי, מה זה לסביאן?'
'לסביאן זו אישה שאוהבת נשים, אני אוהבת נשים, יש לי בנות זוג, אני חיה ושוכבת עם נשים', היא מפרטת.
יש תמונה בשחור־לבן ממלחמת העולם השנייה – פצצת אטום נוחתת על הירושימה. ככה בדיוק זה נוחת לי על המוח: ב־slow motion, אין סאונד, כמו אחרי בום של תאונה, ואחר כך יש את השקט המצמית עד ששומעים מרחוק את הסירנה של האמבולנס.
מביטה באיימי, ולראשונה בחיי אני מחסירה פעימה. הלב שלי נשמט, צונח וחוזר למקומו. אני מסתכלת על המצילה ובתוכי טובעת.
מבינה שאני מאוהבת בה מכף רגל ועד ראש. אני לס – ביט".
