לס-ביט / מאת לימור תמיר
חיזור, ריצוי, פסגות, תהומות, ריגושים, אהבות, בדידות, שיגיונות, אובססיות, שיגעון, געגוע עצום וכמיהה אינסופית לשייכות. כתיבה אותנטית עם הרבה הומור עצמי. לימור תמיר חיה עם קונפליקט כרוני בתוכה, סוחפת ונסחפת, עד שבגיל 42 עוצרת את עצמה בחריקת בלמים: טרשת נפוצה.
בעקבות מפגש משנֶה חיים עם מי שהפכה למורת הדרך שלה, אילנה רוגל, היא מגישה לנו ספר מרתק עם תובנות מרחיקות לכת על מהותנו ומערכת היחסים בינינו לבין עצמנו.
לימור תמיר היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, מנהלת את 'מגדלור – מרכז ליישום תוכני רוח וחומר' משנת 2011, בת זוג של עדי ואימא של יובל.
קוראים משתפים
קראתי את הספר של לימור בנשימה אחת, נהנתי מכל מילה.
כתוב מצוין קולח.
כל כך אמיתי חשוף ולא מפחד.
כמי שלמדה איתה באותה כיתה בכיתה ט' יש לי זיכרון חזק ממנה, כנראה כבר אז הרגשתי דברים שעדין לא ידענו מהם.
מדהים לראות איזו דרך לימור עברה בחיים, איזה כח חיים חזק, איזו עוצמה.
ממש תודה נהנתי.
זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך.
תתגמדנה המילים אל מול תחושותיי: ספר עמוק, מרתק , נוגע ללב - ממש!
מרגישה צורך לשתף אותך בעובדה , שבת זוגי חולה אף היא בטרשת וראיתי קווי דימיון רבים בסיפורי החיים של שתיכן.
מן הסתם, הזמנתי אף את הספר שהמלצת עליו: ״הנה אני מתחילה״.
מאושרת שנקרתה לי ההזדמנות לקרוא את הספר.
הוא בהחלט מקור להשראה ולעידוד.
יש מסעדה בתל אביב שאני מאוד אוהבת, מגישים שם מנה קטנה, מאוד יפה, מאוד מסקרנת ומלאת טקסטורות... וכשאני אוכלת אותה מתפוצצים לי בשנייה מליון טעמים בפה, מתוק! מלוח! חריף! חמוץ! *כך הרגשתי עם הסיפור שלך* מצחיק, מרגש, עצוב, כועס, שנון, מלא אהבה, מלא שנאה...מה לא?!
בכל פרק דמיינתי ממש את הסיטואציה, כאילו אני מסתכלת על הכל מהצד. דמיינתי את שנות ה-70 ה-80, את המיקומים, את הדמויות...
ספר מדהים, השראה אמיתית סיפור חיים שמעורר הערצה!
סיימתי את הספר עם חיוך גדול כי זו ההגדרה של ניצחון.
תודה על השיתוף, למדתי מזה המון.
לימור יקרה בוקר טוב,
קראתי את ספרך בשקיקה בסופש האחרון.
התרגשתי ונדהמתי מעוצמת האומץ, הכנות והשקיפות שאת מניחה בטבעיות ובנינוחות.
את מדהימה ומעוררת השראה♥️
ספר נפלא ששולח אלומות אור הנוחתות על מקומות שהעלמנו מעצמנו, שלמדנו לגדר ולעקוף, שהדחקנו או חיפפנו ביננו לבין עצמנו. דרך סיפור חיים עשיר וצבעוני, כנות נדירה ושפה בלתי אמצעית, נופלים אסימונים על ימין ועל שמאל, ללא קשר למגדר או לנטייה מינית. אנחנו נמצאים בתקופה קצת מבלבלת, עם כל כך הרבה תוכן שנוגע לרוחניות, אבל מתבלבלים לחשוב שאם אנחנו קוראים רוח, או שומעים רוח, אנחנו בתוך הרוח. זה מתעתע מאוד כי הרוח עוסקת בהטמעה של דברים. בגילום שלהם. ללא זה, הרוח נשארת כחומר. אז תודה על ספר שהוא עוד היבט לטובת ההתגלמות. קניתי לביתי, אבל בעצם עבורי. ️
כבר שבוע אחרי הספר, מסתובבת איתו בראש, עדין מעיינת בו, חושבת מה בא לי לכתוב לך, הקריאה קולחת כמו הכתיבה, צחקתי, דמעתי, התרגשתי, התביישתי בקשר שלי מול עצמי (אבל ממש!) הזדהתי, הסתקרנתי, נזכרתי, אהבתי את הכתיבה המזוקקת הפשוטה והישירה, ממש התחשק לי לראיין אותך על הספר עם כל השאלות שעלו לי בענייני עריכה ועוד כל מיני ענייני נפש.
לחלוטין קיבלתי השראה. מאחלת להכיר אותך יותר.
תודה על האומץ לשתף.
חיבוק גדול.
בא לי לקנות לכולם את הספר במתנה
"..בקיץ של 1979 אני בת 15, משתכשכת כל היום בבריכה, קופצת ראש, צוללת מצד לצד. פתאום, משום מקום קולטת שאני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהמצילה החדשה בבריכה. איימי, מתנדבת אמריקאית בת עשרים, אטרקציה בקיבוץ.
המצילה הממגנטת מספרת לי שהיא LESBIAN וש'באמריקה יש הרבה לסביאנס'.
טרם הגענו למילה הזו בשיעורי אנגלית, אני מפשפשת במצבור המילים שקיימות בראשי.
אולי כמו שיש קתולים, יהודים ופרוטסטנטים יש גם לסביאנס, אני מהרהרת.
'תגידי, איימי, מה זה לסביאן?'
'לסביאן זו אישה שאוהבת נשים, אני אוהבת נשים, יש לי בנות זוג, אני חיה ושוכבת עם נשים', היא מפרטת.
יש תמונה בשחור־לבן ממלחמת העולם השנייה – פצצת אטום נוחתת על הירושימה. ככה בדיוק זה נוחת לי על המוח: ב־slow motion, אין סאונד, כמו אחרי בום של תאונה, ואחר כך יש את השקט המצמית עד ששומעים מרחוק את הסירנה של האמבולנס.
מביטה באיימי, ולראשונה בחיי אני מחסירה פעימה. הלב שלי נשמט, צונח וחוזר למקומו. אני מסתכלת על המצילה ובתוכי טובעת.
מבינה שאני מאוהבת בה מכף רגל ועד ראש. אני לס – ביט".
מאמרים
ראיונות
