לס-ביט / מאת לימור תמיר
חיזור, ריצוי, פסגות, תהומות, ריגושים, אהבות, בדידות, שיגיונות, אובססיות, שיגעון, געגוע עצום וכמיהה אינסופית לשייכות. כתיבה אותנטית עם הרבה הומור עצמי. לימור תמיר חיה עם קונפליקט כרוני בתוכה, סוחפת ונסחפת, עד שבגיל 42 עוצרת את עצמה בחריקת בלמים: טרשת נפוצה.
בעקבות מפגש משנֶה חיים עם מי שהפכה למורת הדרך שלה, אילנה רוגל, היא מגישה לנו ספר מרתק עם תובנות מרחיקות לכת על מהותנו ומערכת היחסים בינינו לבין עצמנו.
לימור תמיר היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, מנהלת את 'מגדלור – מרכז ליישום תוכני רוח וחומר' משנת 2011, בת זוג של עדי ואימא של יובל.
קוראים משתפים
בוקר טוב לימור,
אתמול בלילה סיימתי לקרוא את הספר שלך, לא הצלחתי להפסיק לקרוא, לקח לי יומיים שלושה ימים לסיים אותו. מזמן לא נסחפתי כך
הכנות שלך מדהימה, והסיפור חיים הקשוח שלך ממש מעורר השראה. היו המון חלקים מדהימים בסיפור, אבל מה שאולי הכי תפס אותי הוא היכולת שלך להבין את החוזה שלך וליישם אותו כאן ועכשיו. ממש עושה לי חשק לחזור וללמוד מחכה לקורס במגדלור.
יש לי עוד המון מה לומר, בינתיים
תודה רבה על הזכות לקרוא את הספר!
וואווו לימור איזה ספר מושלםםםםםםם!
בלעתי בשקיקה, התגעגעתי לימים שהייתי
״תולעת ספרים״ ואתמול בזכותך חזרתי לשם ביג טיים. פשוט לא יכולתי לעצור ותוך כדי קריאה חשבתי עד כמה הספר הזה חייב להגיע לכולם! אותנטיות שטרם פגשתי כמותה! אז דבר ראשון ספר מאסט לכל משתתפי מגדלור ובכלל! הוא פשוט מוריד לקרקע את התכנים המדהימים של אילנה וממחיש בצורה יוצאת מן הכלל את החומר הנלמד.
תודה לך שאת משתפת את חייך בגילוי לב איזה כובשת את!
כן ירבו ספרים כאלה מהחומר והרוח באותה נשימה ❤️✨
קראתי בשקיקה את הספר שלך במהלך הסופ"ש. משתפת אותך שהתכווץ לי הלב יחד איתך, התרגשתי, צחקתי ונאחזתי עבורך בהמון תקוות (למצוא את איימי, למצוא אהבה אמיתית, להיות שלמה עם עצמך, להשלים עם עברך).
זה היה מנעד מקסים של רגשות שנגעו בי ולא יכולתי להניח את הספר (מליל שישי עד שבת בבוקר) עד שאדע מה קורה איתך.
תודה ענקית על הספר הזה,
על שפתחת את ליבך ושיתפת בזיכרונותייך ובמסע לעבר הנשמה שלך❤️🙏
"..בקיץ של 1979 אני בת 15, משתכשכת כל היום בבריכה, קופצת ראש, צוללת מצד לצד. פתאום, משום מקום קולטת שאני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהמצילה החדשה בבריכה. איימי, מתנדבת אמריקאית בת עשרים, אטרקציה בקיבוץ.
המצילה הממגנטת מספרת לי שהיא LESBIAN וש'באמריקה יש הרבה לסביאנס'.
טרם הגענו למילה הזו בשיעורי אנגלית, אני מפשפשת במצבור המילים שקיימות בראשי.
אולי כמו שיש קתולים, יהודים ופרוטסטנטים יש גם לסביאנס, אני מהרהרת.
'תגידי, איימי, מה זה לסביאן?'
'לסביאן זו אישה שאוהבת נשים, אני אוהבת נשים, יש לי בנות זוג, אני חיה ושוכבת עם נשים', היא מפרטת.
יש תמונה בשחור־לבן ממלחמת העולם השנייה – פצצת אטום נוחתת על הירושימה. ככה בדיוק זה נוחת לי על המוח: ב־slow motion, אין סאונד, כמו אחרי בום של תאונה, ואחר כך יש את השקט המצמית עד ששומעים מרחוק את הסירנה של האמבולנס.
מביטה באיימי, ולראשונה בחיי אני מחסירה פעימה. הלב שלי נשמט, צונח וחוזר למקומו. אני מסתכלת על המצילה ובתוכי טובעת.
מבינה שאני מאוהבת בה מכף רגל ועד ראש. אני לס – ביט".
מאמרים
ראיונות
